לא מזמן הזמינו אותי ללוות מנהל בכיר באחד מהארגונים, ישבנו מנהלת משאבי האנוש ואני לדבר על התהליך שאני עושה עם מנהלים. הסברתי לה שאני יושב עם אותו המנהל לשיחות, ובאיזה שהוא שלב אני מתחיל ללוות אותו בתוך פגישות וישיבות חשובות ומרכזיות. אותה מנהלת קצת נרתעה ואמרה לי שזה נראה לה קצת פולשני, ועלול להעמיד את אותו מנהל במצב פגיע, נבחן…
האמת שזו לא הפעם הראשונה שאני נתקל במחשבות מהסוג הזה.
לפני כשנתיים הרצאתי בכנס טכנולוגי למנהלים בנושא ניהול ראיונות. ביקשתי מהמנהלים שנכחו שם להתחיל לשאול שאלות "מוזרות" מבחינתם, כמו למשל "מי האדם שהשפיע עליך בחיים?", "משבר שחווית בחיים ומה עשית?", "זכרון שתנצרי איתך לנצח" ועוד. אחת המשתתפות הרימה את היד ואמרה שלדעתה השאלות האלה חודרניות ואמרה עוד שאם היא תשאל שאלות כאלה בראיון, היא לא תרגיש בנוח והיא לא בטוחה שיש להן מקום.
שאלתי אותה בחזרה -כמה היא חושבת שהמנהלים שלה באמת מכירים אותה? היא חייכה במבוכה ואמרה שלא ממש.
אני אמרתי, שאני מאמין שהסיבה שהשאלות שביקשתי שתשאל בראיונות מרגישים לה חודרניות, היא שאנחנו לא ממש רגילים שמתעניינים בנו באמת.
אנחנו לא רגילים לשאלות עומק, כי לא שואלים אותנו כאלה.
לפעמים אנחנו רוצים לצעוק מי אנחנו כדי שכולם ידעו באמת מי אנחנו, אבל פשוט לא שואלים אותנו!
בואו נשאל אנשים, בואו נתעניין בהם דרך קבע, כדי שלא ירגישו שזה מוזר שמתעניינים בהם.
ולגבי אותו ליווי של המנהל הבכיר, השאלה האמיתית כמו תמיד היא מה המטרה.
האם המטרה שלו ושלי היא שהוא יהפוך למנהל מעולה? או שהמטרה היא שיהיה לו נעים ונוח?
אני מאמין שכשאתה מחוייב לתוצאה באמת, השלב הראשון הוא להסיר כל מחיצה שיכולה לעכב גדילה, לשאול שאלות, להיות בהירים ולהיות בקושי.
אנחנו צריכים לפחד לשאול, לפחד להתעמת, לפחד להיות בהירים, רק כשאנחנו לא באמת איתם.
כשאנחנו איתם על מלא, אין פחד -אנחנו שם ביחד הוא, אתה והמציאות. ואז אפשר להתמודד עם הכל.
