תרגשו אותי!!!
כשהייתי תלמיד צעיר תמיד הייתה לי מחברת אחת לכל המקצועות, היא הייתה מלאה בקשקושים של שעמום ולא באמת היה כתוב במחברת הקסם הזו משהו בעל ערך.
חייתי עם זה יחסית בשלום עד שהגיע השלב הזה בשנה, שהמבחן המסכם איים לחשוף את כל עניין הקשקושים במקום כתובים.
הייתה לי אסטרטגיה מרגיעה מאוד בשלב הזה:. הייתי תופס את התלמיד או התלמידה המצטיינת ומבקש לצלם מהם את החומר השנתי.
מה שמעניין זו התחושה של אחרי צילום החומר.
הייתי נכנס עם המחברת כאחר כבוד לחנות כלי הכתיבה השכונתית, נותן למוכר בחיל ורעדה את המחברת ומקבל חזרה 50 דפים חמים בריח דפוס עם כתב מהמם של אותו תלמיד חכם ושקדן, היו מכניסים לי את דפי הזהב האלה לתוך שמרדף חדש ונקי, חום הדפים היה עובר את הניילון והדפים היו מהודקים בצורה מעוררת תאבון עד כדי נגיסה.
הרגע הזה שיצאתי מחנות כלי הכתיבה הוא תמיד היה רגע מכונן, הייתי יוצא תמיד חמישה סנטימטר גבוה יותר, חכם יותר ויפה יותר. הייתה לי ארשת רצינית של ״עכשיו אני יכול להיות התלמיד המצטיין של הכתה״ תחושה שהכללל אפשרי!
למדתי עם השנים שלצלם את החומר ולהרגיש את תחושות ההצלחה זה לא מספיק.
אם לא יצאת משם ישר לשעות רבות של למידה, החומר לא הצליח לעשות את דרכו מהדפים החמים למנועי המיומנויות שלבסוף היו צריכים למצוא את דרכם לידע.
היום, כמנחה של מאות מנהלים ואנשי מפתח, אני אף פעם לא מתרשם מאנשים שאומרים לי שנפלו להם אסימונים רבים ושהיה וואוו.
אני תמיד אומר להם שהאסימונים המשולים לדפים החמים של שמוליק מכשירי כתיבה לא באמת שווים כסף או מיומנות.
תמיד כששואלים אותי האם אני שולח את המצגת אני תמיד שואל: ומה תעשו איתה??
כדי שהאסימונים ימצאו את דרכם לסל המיומנויות צריך להתחייב לעבודה קשה של אימון ונפילה ואז תקומה להתמודד עם אכזבה, ירידת אנרגיה ותסכול. לא לחפש השראה אלא זיעה! תהליך!
וגם הוא עדיף שיהיה פשוט, אמיתי, לפעמים קצת סיזיפי. בלי פירוטכניקות כלומר, אם יהיו כאלה זה סבבה, אבל ההתחייבות לתהליך אמיתי זה מה שמביא תוצאות.
הלמידה מתחילה כשההתמודדות מתחילה ולא בהתרגשות מפירוטכניקה של תהליך מרגש.
הלמידה מתחילה כשיש תוכנית!
אז בפעם הבאה כשמציעים לכם תהליך שינוי שיוצא מצדפה וזה מלהיב אתכם תוודאו שהוא גם בודק שיעורי בית.