קחו סיטואציה מוכרת. קבוצה של אנשים יושבת בכיתה. מגיע מרצה ומוציא מבחן יהיר עם שאלון שיש לענות עליו באופן מהיר. בסיום השאלון כל אחד מקבל גרף מאורגן ועליו מספרים. כדי לקצר לכם,  בסוף כל היופי הזה כל אחד מבין איזה סוג של אדם הוא, מה התכונות הדומיננטיות שלו עם פסקה או שתיים על כל סוג של "יצור אנושי". יש תמיד שלושה נבוכים בקהל שאומרים בקול חלש "אבל אם אני באמצע?" " אם אני גם וגם?" המרצה מביט בהם בסובלנות מסוייגת ואומר להם שאמצע זה נחמד אבל יש את מה ש"יותר דומיננטי" ומה שפחות. השלושה משתתקים, ממשיכים להביט על הגרף ומילמול מתאייד עושה דרכו חזרה אל תוך הקונצנזוס. ‌בצד השני יש קבוצה מחוייכת של "מרוצים". אלה שיצא להם משהו עם כח ודמות מרכזית. הם בדרך כלל יגידו "בוא'נה מדוייק השאלון הזה! יצא בול." תמיד הצחיק אותי שזה קצת כמו ללכת למגדת עתידות כדי לבחון אותה האם היא יודעת עליי את הדברים שאני כבר יודע. 

אז איזה טיפוס אתם? 

אני אומר: למי אכפת??? האם בשים האלו יש לנו פריווילגיה לתפוס צד של דמות מסויימת ולאשר לעצמי שאני כזה? האם לא כדאי לצאת מריבועי ההגדרות ולהכין את עצמינו לאתגרים הגדולים שיבואו? במקום לסמן שפה אנחנו נמצאים על הגרף, נחליט שמשימתנו היא להיות מסוגלים לצאת למסע נעים והרפתקני על גבי הגרף. להגיע לכל איזור ,לשהות בו ולסגל לעצמינו דרך קבע עוד מיומנויות ומבנים שיעזרו לנו אל מול האתגרים העתידיים. העתיד לבוא מחייב אותנו ליצור את עצמינו מחדש פעם אחר פעם למשך אינספור פעמים. 

אז בפעם הבאה שיבקשו ממכם לעשות שאלון שבסופו יוחלט מי אתם, עיצרו ושאלו- למי אכפת?? אתם יכולים להיות מי שאתם רוצים בכל רגע ובכל שנייה שתחליטו לצאת למסע לעבר מיומנות ויכולת חדשה. יותר מזה. היום זו כבר לא פריוולגיה של המין האנושי לצאת למסעות המצאת העצמי מחדש. זו חובתנו הנעימה ביותר שהומצאה פה בעולם העתידני המתהווה שלנו.