הנהלה הולכת ל'ע'יבוד.
בואו נדבר רגע על מה שקורה באמת בחדרי ההנהלה.
אני נכנס להרבה חדרי הנהלה , ותאמינו לי – אין הנהלה בישראל 2025 שלא חיה בסוג של פוסט טראומה מתמשכת.
מלחמה, טכנולוגיה שדוהרת כמו משוגעת, אי-ודאות שהפכה לשם המשחק, מחסור בטאלנטים, תחרות קיצונית, ורגולציה שלא מבינה מה קורה בשטח –
כל אלה מביאים את המנהלים הבכירים לקצה.
אם תגידו לי שחברי הנהלה לא דורכים אחד לשני על הבהונות בחדרי הישיבות – אני פשוט לא אאמין.
אין מצב שכשהשמיכה לא נמשכת מצד אחד ומקררת עד העצם מישהו בצד השני.
אבל מה בכל זאת קורה? איך חברי הנהלה עובדים יחד?
או! כאן נכנסת לתמונה "אומנות הסה"כ":
"סה"כ אנחנו עובדים טוב יחד"
"סה"כ יש שיתוף פעולה"
"סה"כ אני מסתדר עם כולם"
באופן פרדוקסאלי ככל שעולים בדרגות הניהול, ככה משתכללת היכולת להגיד 'אני לא נכנס לזה עכשיו',
אבל פצע פתוח תמיד ידמם.
ואיך אני מזהה כשזה קורה? תמיד יגיע ה-"אבל".
"סה"כ אנחנו מתפקדים טוב כהנהלה, אבל…"
אבל מנהלי הביניים- שם יש בעיה
אבל ראשי הצוותים- שם זה תקוע
אבל שיתוף הפעולה ברצפה – לא אצלנו, כמובן, אלא אצלם.
ואני שואל – באמת?
כמה פעמים נכנסתם לחדר הנהלה שבו כולם יודעים שיש פערים, אבל אף אחד לא נכנס לזה "עכשיו"?
כמה פעמים ישבתם בישיבה שבה הכול מתחת לפני השטח, כי אין כוח להוציא את האמת החוצה?
ופה בדיוק מגיע האתגר שלי כשאני נכנס לארגון.
להגיע לרגע שבו מדברים באמת. תכלס. גם כשזה כואב.
כי ההנהלות שמפחדות ללכת "לעיבוד" הן הנהלות שבסופו של יום הולכות לאיבוד.
בסוף השאלה היא לא אם יש בעיות, אלא כמה אומץ יש לכם לשים אותן על השולחן ולטפל בהן.